חיים שלמים

פורסם בכתב עת לתרבות חומרית 1280, גליון 35, 2017

מאת אילן בק

את הרומן עם החומר החלה מוניקה בסוף שנות השבעים, במהלך לימודי הוראה לאומנות במכללת אורנים ובהשפעת מורתה הראשונה בחומר חנה צונץ. מאוחר יותר המשיכה ללימודים בבצלאל, שם רכשה את מקצועיותה בתחום: "מחנה צונץ קיבלתי את ההשראה לעבוד בחומר בחרדת קודש ואת האהבה לחומר ולהוראה, במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל בראשות גדולה עוגן העמקתי בצד המקצועי והרחבתי אופקים".




תערוכת אומני עמק יזרעאל החמישית

הדרי מוניקה (קיבוץ גבת)
מציגה שתיים מתוך סדרת הצלחות הרישומיות המכונות בשם: "החייל העייף שב הביתה".
ביצירות מופיע דמות חייל שכוב ברישום בהקצרה. היצירות עשויות קרמיקה עברו תהליכי שריפה בתנור לשם הגעה לגימור המתבקש. הצלחות נוצרו בתקופה בה בנה של מוניקה היה חייל במלחמת לבנון הראשונה, בשובו הביתה מותש, נרדם.
מוניקה, אומנית בעלת שפה אישית מזוהה, הציגה עשרות תערוכות יחיד וקבוצתיות. ביניהן: במוזיאון ישראל, מוזיאון ארץ-ישראל, מוזיאון ווילפריד ב"הזורע", במשכן לאומנויות בעין-חרוד ובגלריות נוספות בארץ ובחו"ל.

ה"פיצוחים"

המייצג מורכב מ 251 פיצוחים. הוצג בתערוכה בתאטרון ירושלים

ה"פיצוחים"
הפיצוחים נולדו בתאונה – כלי שהורד מן האובניים קרס והתעוות.
התבוננתי בתאונה וזה הזכיר לי את שקי היוטה, טרם תיבות הפלסטיק, שזכרתי מילדותי, כאשר כילדים
עבדנו אחרי הלימודים בכל ענפי המשק ובגן הירק ששם אהבתי במיוחד לעבוד. היינו ממלאים את הבצל
וירקות אחרים בשקים ש"עמדו", בכוח היותם מלאים בתוצרת חקלאית, כשהם פתוחים.
זו הייתה ההתחלה של יצירת כלי בצורת שק פתוח ומזמין שימלאו אותו.
חבר שראה אמר: זה מתאים לפיצוחים. וכך אומץ השם "פיצוחים", בהמשך התברר שהם גם נמכרים כפיצוחים ללא מירכאות.
מתוך הספר "היבטים בתולדות העיצוב" בהוצאת משרד החינוך: "…כלים אלה מעוצבים בצורת שקי
בד אופייניים ומרמזים, בהגזמה ובהומור, על הנוהג החברתי של התכנסות בלילות שבת.
תופעות אלה מתקשרות לקבוצות ולזרמים אשר צמחו בארצות –הברית.אולם אין לטעות בייחודיות המקומית שצמחה מתוך רצון להתמודדות עמה."
ולימים הוכנסו ה"פיצוחים" כדוגמא לעיצוב ישראלי לבחינות הבגרות במגמת עיצוב.
למרות שלעיתים נדמה שכבר אין מישהו שאין לו "פיצוחים", הביקוש להם נמשך. ומכיוון שבתהליך
ייצורם יש מן ההתרחשות ועל אף שהם דומים זה לזה, כל אחד הוא יחיד ושונה ועל כן גם לא מעייף
לעשותם כל זמן שיש להם דורש.

The "Pizuchim Bowls"
The "Pizuchim Bowls" were created by accident… a bowl "collapsed" while it was being taken off of the potter's wheel. I looked at the results of the accident and it reminded me of canvas bags, before the age of plastic boxes, from memories of childhood. As school children, we worked after school in various branches of the kibbutz, among them the vegetable gardens, which I particularly liked. We used to fill up canvas bags with onions and other vegetables. These large bags would "stand" when they were still open and filled with produce.

That was the memory that sparked the idea of the bowl that looked like a sack that was waiting to be filled!
A friend who saw the "accident" mentioned that it was particularly suited for snacks and that is how it got its name, "The Pizuchim Bowl". It became a very popular item and still sells, to this day,in quantities similar to snacks…

From the book "Aspects of the History of Design", published by the Ministry of Education: "These bowls have been designed in the shape of bags, characteristic of and reminding one, albeit in exaggeration and humor, of the social practice of gathering together on Shabbat evenings. These practices are connected to groups and movements that originated in the United States. However, there is no doubt about the local uniqueness which came about because of the desire to cope with it."
Subsequently, the "Pizuchim Bowls" became an example of Israeli design, and were included in matriculation examinations for design.

In spite of the fact the sometimes it seems like there is not a soul that doesn't have one of these bowls, the demand for them continues. Even though creating them has become almost routine and they look so similar, each one is unique and different from all the others. For this reason, it is not tiresome to continue making them, as long as they are in demand.

"ראיתי קומקומים בסין"

תערוכה במשכית, 1989


בספטמבר 1988 השתתפתי בסיור קראמי בסין. ביקרתי בעיר קומקומי התה yixing במפעל שמייצרים בו קומקומים יפיפיים בעבודת יד בלבד; ללא שימוש באובניים או ביציקה. העיצוב של הקומקומים השונים נעשים על ידי אומנים, ובמפעל כול אחת מהפועלות מתמחה בביצוע צורה מסוימת וחוזרת עליה כנדרש. כ-600 עיצובים שונים של קומקומים מיוצרים במפעל זה, החל מגודל מיניאטורי המיועד לאספנים ועד לקומקומי ענק, שיש ביניהם קשת של כול הגדלים והצורות האפשריים. בין הקומקומים שראיתי בסין היו גם קומקומים המיועדים לאיש אחד בלבד. הביקור בyixing עורר את תאבוני העז לקומקומים וכפי הנראה בהשפעת תאבוני העז יצרתי במהלך התקופה שאחרי שובי מסין קבוצות שונות של קומקומים בצורות שונות, כול פעם במצב רוח אחר. רוב הקומקומים מיועדים לשתיית תה עבור איש אחד, איש שאוהבים. ניתן למזוג מתוכו לכוס ואפשר גם לשתות ישר מפיית הקומקום, כפי שראיתי בסטודיו של צייר סיני זקן ששותה תה ישר מקומקומו האישי מהפייה. אחד מעיצוביי מיועד לחולה שיכול לשתות רק בשכיבה אולם כך שהנוזל לא יישפך על המיטה. את הקומקום הזה ממלאים מפתח שבתחתיתו, בתוך הקומקום נמצא צינור פנימי שדרכו נכנסים המים לקומקום וכשהקומקום מתמלא הופכים אותו והנוזל עכשיו יכול לצאת מהקומקום רק דרך הפיה שמימנה ניתן לשתות. בעקבות החוויה הסינית ומה שנוצר בעקבותיה התקיימה תערוכה שלי ב"משכית" ב-1989 ובתערוכה הוצגו 50 קומקומים וכ- 10 קבוצות של עיצוביי קומקומים שונים, כשבכול קבוצה חוזר אותו רעיון עיצובי, אבל אין שני קומקומים דומים. לתערוכה קראתי "ראיתי קומקומים בסין".
על אחד הקומקומים הסינים היה חרוט שיר. המדריך הסיני תרגום אותו עבורנו לאנגלית ודני (אישי) תירגם את השיר לעברית
45-30
משהו על הכנת התה: את עלי התה (לא שקיות) חולטים עם מים בטמפ' של 90 מעלות צלסיוס. קומקום הקרמיקה שומר על טעמו הטוב של התה.
בכל קומקום מצויים חורים קטנים – מסננת במעבר מן המיכל אל הפייה (הזרבובית) ע"מ שעלי התה לא יישטפו החוצה בשעת המזיגה.
תמיד ניתן להוסיף מים חמים לקומקום על גבי אותם העלים, וככל שהם נשמרים יותר זמן בקומקום, טעמו של התה משתפר .
ניתן, כמובן,להכין בקומקום גם תה מצמחים שונים.

חיים

חיים – דרך מפותלת. גבת בת תשעים. החברים שהקימו אותה לפני תשעים שנה כבר אינם איתנו, אבל אחריהם באו הדור השני, שגילם כבר מתקרב לתשעים, ואחריהם הצעירים והצעירים יותר, הממשיכים בדרך, והילדים הנולדים ממלאים את גבת צהלה, בתקווה ובהמשכיות. שיירה ארוכה המורכבת מאירועים אישיים ומאירועי התקופה.

המיצב הקראמי "חיים" נוצר ונארג בעבודה ממושכת, מלווה בשלל מחשבות ורגשות על הבית ועל החיים כאן, עם תקווה להמשך בטוח לאמונה שזה מקום שטוב לחיות בו.

הגביעים והבקבוקים עשויים מחומר קראמי המורכב מאבנית לבנה, המעורבת באבקת בזלת, שנטחנה ונלושה ביד. המפגש בין החומר הלבן לבזלת הוא שיוצר את המרקם המנומר בחומר. לאחר השריפה הראשונה זוגגו הכלים בזיגוגים לבנים בעלי איכויות שונות (ממבריק ועד מט) אשר הורכבו באופן כימי על ידי, ונשרפו שוב בטמפרטורה גבוהה של 1250 מעלות צלסיוס.

באמצעות המייצב הזה רציתי לברך את החברים לכל אורך הדרך, בברכה המסורתית: לחיים!

מוניקה הדרי

עיצוב חלל: תמר תמיר משיח
אוצרת והפקה: נטע הבר
לכבוד קיבוץ גבת ובשיתופו

חיים – מייצב קראמי

עיצוב חלל: תמר תמיר משיח
אוצרת והפקה: נטע הבר
לכבוד קיבוץ גבת ובשיתופו

חיים – דרך מפותלת. גבת בת תשעים. החברים שהקימו אותה לפני תשעים שנה כבר אינם איתנו, אבל אחריהם באו הדור השני, שגילם כבר מתקרב לתשעים, ואחריהם הצעירים והצעירים יותר, הממשיכים בדרך, והילדים הנולדים ממלאים את גבת צהלה, בתקווה ובהמשכיות. שיירה ארוכה המורכבת מאירועים אישיים ומאירועי התקופה.

המיצב הקראמי "חיים" נוצר ונארג בעבודה ממושכת, מלווה בשלל מחשבות ורגשות על הבית ועל החיים כאן, עם תקווה להמשך בטוח לאמונה שזה מקום שטוב לחיות בו.

הגביעים והבקבוקים עשויים מחומר קראמי המורכב מאבנית לבנה, המעורבת באבקת בזלת, שנטחנה ונלושה ביד. המפגש בין החומר הלבן לבזלת הוא שיוצר את המרקם המנומר בחומר. לאחר השריפה הראשונה זוגגו הכלים בזיגוגים לבנים בעלי איכויות שונות (ממבריק ועד מט) אשר הורכבו באופן כימי על ידי, ונשרפו שוב בטמפרטורה גבוהה של 1250 מעלות צלסיוס.

באמצעות המייצב הזה רציתי לברך את החברים לכל אורך הדרך, בברכה המסורתית: לחיים!

מוניקה הדרי

תערוכת אמני עמק יזרעאל הרביעית

מוניקה הדרי (קבוץ גבת)

אמנית בעלת שפה אישית מזוהה, מאחוריה ארבעה עשורים של יצירה, בתערוכה הנוכחית מציגה את התבליט המכונה "נחל אכזב". ללא קשר למניע היצירה, מוניקה משתפת ומספרת אודות סיפור שליווה את ילדותה. סיפורו של נחל אכזב: "מתחת לכביש שבין גבת לרמת דוד, זורם נחל, מים זורמים בחורף וברוב עונות השנה הוא יבש. בשנות השלושים של המאה הקודמת כשעדיין לא נסלל, בקטע הזה של הכביש, בחורף גשום שזרימתו של הנחל הייתה חזקה במיוחד, הרשל פינסקי, אחד החברים המרכזיים בגבת, שעבד בחיפה, רצה לשוב לאשתו וילדיו לעת ערב וניסה לחצות את הנחל ברגל. המים השוצפים סחפו אותו הרחק והוא טבע. הנחל נקרא על שמו של הרשל: נחל צבי".

האמנית ופסלת הקרמיקה גדולה עוגן כותבת אודות היצירה" ?התבליט נחל אכזב הוא תרגום של חלוקי נחל בטבע לשפה של חומר, החומר מאפשר בניה בחומר רך, ולכן, שלא כמו חלוקי הנחל בטבע, יש משהו אורגני ביחסים שבין חלוקי הנחל (בחומר) שצמודים ברכות, הבליטות בשקעים, קרובים קרובים, שלא כמו חלוקי אבני הנחל שנוגעים אחד בשני רק במעט. גם הצבעוניות של התבליט רכה, וכל כולו מספר סיפור אהבה."

תערוכת אמני עמק יזרעאל הרביעית.
שבועות 2016
תמרת

תערוכת אמני עמק יזרעאל השלישית

תערוכת אמני עמק יזרעאל השלישית
מוניקה הדרי (קבוץ גבת)
עוסקת בדימוי המסכה. הדימוי והחומר, משמשים עבורה אמצעי לביטוי נושאים ומצבים. כאשר הטכניקה ודרך העיבוד משתנה ומתחדשת. בעבודה הנוכחית, מוצגת טרילוגיית מסכות (שנוצרו ביציקה) הסמוכות זו לזו, ומחוברות על לוח עץ שחור. מוניקה מבקשת לבחון את מידת השפעת הגורם החיצוני – המסגרת, על הפנים עצמן. כיצד סביבת המקון משפיעה על הפרט.

שבועות 2015
מרכז קהילתי , תמרת
17-24.5.2015

תערוכת אמני עמק יזרעאל השלישית

ישני עפר -עין חרוד

צלם עדן גוריון

ישני עפר
קרמיקה, בזלת גרוסה
מתוך מצע בזלת גרוסה, מבצבצת שורה ארוכה של מסיכות חומר נעדרות תווי היכר. המסכות נראות כשרידים חבולים המצטברים למחוות אלימות מתמשכת, המלווה בתחושת מועקה.
המסכות נעשו על תבנית חיה של פני אדם, עשויות מהרכבים שונים של חומר וזיגוג, שפותחו על ידי מוניקה עבור עבודה זאת. שילוב בזלת בחומר נתנה גוון כהה למסכה ואילו גלזורות-מט יבשות, מעורבות במלחים ובתחמוצות שונות צבעו את החומר בגוון בהיר. מסיכות אשר עברו שריפה בתנור "אנאגמה" – שריפת עצים בטמפרטורה גבוהה, דלת חמן וממושכת (שבוע ימים) העניקה לחומר אופי מתכתי. כך, כל מסכה קיבלה ייחודיות משלה.
אוצרת התערוכה
נטע הבר

The Marker

The Marker
מוניקה הדרי. 40 שנות יצירה.
"בין קרמיקאים ידועה האמרה כי יש קרמיקאים של בוץ ויש קרמקאים של אש, כשהראשונים מתמקדים בעיצוב הצורני והאחרים מתמקדים בתהליך הזיגוג והשריפה . בעבודתי בחומר, בה אני מעורבת כבר למעלה משלושה עשורים, למדתי שרק ראייה כוללת וחשיבה מראש על הצורה, הצבע והשריפה, תוך הענקת חשיבות שווה לשני האלמנטים האלה, רק ראייה כזאת תורמת ליצירת דבר שלם."

"בדיוק עכשיו" – לאישה, יוני 2014

לאישה יוני 2006

קרמיקה. בגיל עשר, כשמוניקה הדרי הגיעה ארצה, היא הייתה ניצולת מחנה ריכוז בטרנסנייסטריה ושבעת נדודים באירופה. שבעים שנה חלפו מאז, והיום היא חיה בקיבוץ גבת, עובדת ויוצרת בקרמיקה בסטודיו "קרמוניקה".
אחרי לימודי אומנות בסמינר אורנים ולימודי עיצוב קרמי ב"בצלאל", כשהפכה בעצמה למורה ולאוטוריטה בתחום, היא חיפשה חומר מקומי לעבודות הקדרות, ופיתחה תרכובת בשם "צמח" הקרויה על שמה ועל שם שותפתה ציפי איתי. סדרת הכלים שזכתה לשם "פיצוחים" (בתצלום) נולדה במקרה, כשכלי שמוניקה הכינה נקרע והמבנה שנותר הזכיר לה שקי יוטה בשדה.

מוניקה הדרי חברת קיבוץ גבת, בוגרת המכון לאומנות בסמינר הקיבוצים "אורנים" ובוגרת המחלקה לעיצוב קרמי ב"בצלאל". לימדה אומנות במשך 13 שנה בבית הספר היסודי והתיכון בקיבוץ גבת. ארבע שנים לימדה וריכזה את סדנת הקרמיקה במכון לאומנות בסמינר למורים "אורנים", כמו כן לימדה בוגרים בקורס קרמיקה במכללת גורן -יזרעאל. כיום עובדת ויוצרת בסטודיו שלה לקרמיקה בקיבוץ גבת. ב- 1984 נפתחה הגלריה "קרמיקה גבת" בקיבוץ גבת, בה מוצגות ונמכרות עבודותיה. מוניקה מעצבת את עבודותיה בעיקר בחומרי אבנית (STONE WARE ) ושורפת בטמפרטורה של 1250 מעלות צלסיוס ומעלה. את הזיגוגים וחלק ניכר מן הגופים הקרמיים, בהם היא משתמשת, היא מרכיבה בעצמה. מוניקה יוצרת על גבי אבניים וכמו כן בטכניקות קרמיות אחרות. עיצוביה כוללים כלים שימושיים לשולחן ולתנור, וכן קרמיקה פיסולית.

תערוכה בגלריה ביפעת, פברואר, 2008

תערוכה בגלריה ביפעת: "פיל-כלי-פל ועוד…"
פברואר, 2008

דברים בפתיחת התערוכה מאת גדולה עוגן

"תערוכת יחיד שלישית של מוניקה בשלוש השנים האחרונות, ובכל תערוכה נושאים חדשים וכל נושא מטופל במסירות ומוגש בוריאציות צורניות וצבעוניות, בהבטים שונים של הנושא.

במרכז הפילפלים, מיכלים מהטבע, שמוניקה קוראת להם פיל-כלי-פיל.
הטבע כמקור השראה, (הטבע הדומם) מתחלק לשני פרקים עקריים: הנוף, שהוא מרקם של טקסטורות צבעוניות (צבע) ודרמה של אור וצל, והמבט מקרוב, המבט הממוקד של הפרט, אל הדרך שבה, למשל, ענף פורץ מתוך ענף, כמו שכבר עכשו, לקראת האביב, ענפי התאנה מרכזים אנרגיה בהתנפחויות לאורך הענף לקראת פריצת הענף החדש והליבלוב. ובמבט מקרוב אל גבעולי החיטה ועישבי- הבר, ניראה שהם עשויים קיטעי גיבעולים, פרקים פרקים עם מיחברים. סיפור צורני עשיר ומקור השראה לפסלים ולמעצבי מוצרים. כל אלה ורבים רבים, הם אוצר-מילים בלום, של שפת הצורות בטבע.
והפילפלים מנפחים כתפיים לקראת המכסה והגבעול.
הפילפלים הם וריאציות צורניות, בתרגום חופשי מהטבע. מיכלים שהטבע הוא להם מקור השראה.
והזגוגים מרהיבים, תוצאה של חיפוש מושקע.

הצלחות הן משטחים ששוליהן מתרוממים רק מעט, כמו מגיבים לחלל, כמו נושמים ומתנתקים מעט מהקרקע. תנועה קלה מאוד ומשמעותית, שמשנה את המשטח הדו-ממדי לצורה תלת ממדית. הצלחות ממוסגרות ותוחמות קטע-קרקע, מירקם של אדמה.
הציבעוניות של הצלחות גם היא אדמתית ומאופקת.

המסכות נולדו משיח, דו-שיח עם החומר, שמתרצה לטיפול מיומן ומקשיב, הקשבה בעיניים, למה שהחומר מגיב ומשדר.
הצבעוניות של החומר מעודנת ומדגישה את הרכות של המסכות. החומר במיטבו ובהומור מרומז.
גם בעבודות שמוניקה קוראת להן "קליגרפיה" החומר מתרצה למגע-יד מיומן. יש העזה בנסיון לתרגם כתב-יד מדו-מימד לתלת-מימד. אני מתחברת מאוד לעבודה השניה מימין, ולזו השניה משמאל, שהתנועה בהן ברורה ומתחזקת על-ידי גווני הזגוג המגיב לצורה. כתב-יד הוא תולדה של מגע יד אדם בחומר, והוא משמעותי כשהוא משדר אופי ברור, שילוב של אופי האדם עם אופי החומר.

התבליט שנקרא "נחל אכזב" הוא תרגום של חלוקי הנחל בטבע לשפה של חומר: החומר מאפשר בניה בחומר רך, ולכן, שלא כמו חלוקי הנחל בטבע, יש משהו אורגני ביחסים שבין "חלוקי-הנחל" (בחומר) שצמודים ברכות, והבליטות בשקעים, קרובים קרובים, שלא כמו חלוקים אבני הנחל שנוגעים אחד בשני רק במעט. גם הצבעוניות של התבליט רכה, וכל כולו מספר סיפור אהבה.

ובפינה צדדית, משטחי חומר דקים, מתקפלים מעט, כמו נושמים לאט נידפים ברוח. מוניקה קוראת להם "השתנות" ומסבירה שהם כמו קליפות של גזעים, או מי שהיו מעטפת של תפרחת (כמו זו של דקלים), כמו סוף הסיפור של הצמיחה הליבלוב הפריחה, הנידף ברוח.
והמסר הוא, אולי, שהטבע נוגע בליבנו לא רק כשהוא במלוא כוחו, אונו ופריחתו, אלא גם כשהוא עוזב, מתקפל מעט ונכנע לרוח.

ברכות על התערוכה היפה."

"נגיעות – תגובות"

דברים של גדולה עוגן בפתיחת התערוכה במפעל הפייס ברמת גן

בעקבות שם התערוכה "נגיעות – תגובות" נפנה אל ה"צלמיות".
הצלמיות: דמויות שנוצרו בשיח (קשר) עם החומר, נגיעות מיומנות אינטואיטיביות והקשבה בעיניים, ואז שוב נגיעה והחומר במיטבו, נמתח ומתקפל ומשמר את אופיו האדמתי הראשוני והוא רך ושרירי ונגוע רק מעט.
ועוד נגיעה, ועין בוחנת, עוזרים לדמות להיוולד.
ובסוף הדרך הצריפה מוסיפה לו שיזוף ואריכות ימים.
הדמויות מזכירות לנו את העשתורות ואלילים אחרים שנותרו מאדמה "תחת כל עץ רענן", "על כל גבעה" בימי אבותינו כשישבו בארץ הזאת תחת גפנם ותחת תאנתם.
הצלמיות גם מתחברות לרוחם של היוצרים הישראלים ה"כנענים" (כך קראו לעצמם) באמצע המאה שחלפה, כמו טשרניחובסקי בשיריו ודן ציגר בפסליו, ועוד רבים אחרים שרצו להתחבר ברוחם וביצירתם אל אבותינו אנשי האדמה והגוף, ולדלג על תרבות הגולה המנותקת מגוף ואדמה, שהוחלפו בצווים אלוהיים – רבניים, ללא גוף ללא שרירים ללא צורה וללא שיזוף.
האלילים הממוסגרים, כל אחד בתוך מגש תוחם, הם מעודנים ודקי-דופן ונושמים. הם עשויים ממשטחים דקים במגע קל מינימאלי שלא מעייף את החומר ושומר על טריותו. הם שבירים וזקוקים להגנת המסגרת. הצריפה העשירה גם אותם בשיזוף עדין שלא מכביד על נשימתם.
יוצרים רבים וטובים, הטובים שבהם, ברישום בציור בפיסול ובכתיבה, מתווים קו לדמות והולכים איתו (עם הקול) ואיתה (עם הדמות), ומקשיבים לה ומגיבים לה, ומאפשרים לדמות להווצר.

"ישני-עפר":
עבודות שנעשו בתקופה קשה של פיגועים ונפגעים וכאב רב. ישני עפר הם פגועים אבל גם נחים, ורוח העבודה היא בביטוי של מנוחה.

כדים:
הכדים עשויים ביכולת טכנית והבנה רבה בצורה ובשילוב גוף וזגוג להרמוניה ושלמות. הצורות ברורות והזיגוג עשיר. כשדברתי עם מוניקה על הכדים היא אמרה שעשיתם נותנת לה תחושת ביטחון, קשר לעבר ותקוה לעתיד.

ולסיום:
יש מעלות רבות ליצירה מחוץ לזרם המרכזי. (הכוונה היא לא לפריפרייה גאוגרפית) מחוץ לאטוסטרדה, למירוץ של "להיות עם הזרם" לא להישאר מאחור, לענות לאמות-המידה של הגלריות לאומנות, שגם מסבות כלכליות של "רייטינג" זקוקות לתערוכות של "חדש" ונועז ומפתיע, מרוץ (גם כלכלי) שלא משאיר מספיק זמן וחמצן לשיח יוצר עם החומר במובן הרחב של המונח חומר.

"נגיעות – תגובות"

נגיעות - תגובות, צפוף
תערוכה זו כוללת עבודות של מוניקה מתקופות שונות בחייה.
העבודות מתחלקות לנושאים שונים וכוללות את סיפור חייה הספוג מלחמות.
המקבצים השונים מוצגים לפי הנושאים הבאים:
צלמיות * פסילים * בקיעה * צפוף * קורוזיה * ישני-עפר * מגשים * כדים

נושאי היצירה קשורים ונעים בתוך מטולטלת הדואליות של חיים ומוות, זכר ונקבה, סטטי ודינמי, עבר והווה, מסורתי וחדשני. התנועה במטולטלת זו של ניגודים, יוצרת בתערוכה הרמוניה של ניגודים.
ידע ומיומנות ניכרים באופן עיבוד החומר באובניים ובבניית המשטחים, כמו גם בשריפת הגלזורות והכנתן. כל אלו מאפשרים למוניקה ליצור עבודות קרמיקה ופיסול מגוונות.

בעבודות הפיסוליות הדגש הוא על צורות, טקסטורות והתייחסות לנושא והצבתו בתוך רקע וסביבה המתאימים לפסל. הנושאים בחלקם מובאים הישר משדה הקרב ובמלחמה: צפוף, קורוזיה, ישני עפר או נושאים כמו צלמיות ופסילים. בעבודות אלו יש למסגרת ולרקע המעוצב או לסביבה מקום חשוב בפסל.

לעומת זאת בעבודות השימושיות – הכדים והמגשים – שהם גם כלים שימושיים, הדגש הוא על משחק ועיבוד קפדני ומבוקר, במידת האפשר, של צבעים, צורות, טקסטורות וגלזורות. עבודות אלו לא עוצבו למקום מסויים. יש בהן חזרה למקורות והתבססות על הקרמיקה המסורתית, תוך פיתוח ושימוש בידע טכנולוגי מודרני.

זו יצירה קרמית שנקודת המוצא שלה הוא החומר (נגיעה – תגובה) ולא הנושא. על כך אומרת מוניקה: "זו חזרה אל מקום בטוח ומוכר – אל המנוחה והשלווה…" הצורות המושלמות, החלקות ומאוזנות מאזכרות עבודות של ברנקוזי וארפ. ניכרת בהן החתירה אל הפשטות,היופי והשלמות.

הניגוד בין שני חלקי התערוכה המוזכרים, נותן ביטוי נוסף לדואליות. בולט בין העבודות המקבץ של בקיעה המהווה מעין גשר בין שני העולמות: קרמיקה שימושית ופיסול.

נעה טל
אוצרת

פברואר 2005

"מעפר" – על הכדים

מעבר ובנוסף להתמודדות עם צורה, גודל, צבע והשילוב ביניהם, אני מנסה להגיע באמצעות הכדים-מיכלים למיצוי של איזו תחושה ראשונית שמתמצית בפסוק: "כי מעפר באת ואל עפר תשוב" .
כול עוד הכד יכול להכיל נוזלים או מזון – הוא חי, אבל כשבא יומו והוא "כחרס הנשבר" – הוא שב לאדמה בצורת שברי כחרסים, שברים שאינם מתכלים.
הדרך לצורה תמימה, שפשטותה ממצה את משמעותה ,אינה כול כך פשוטה. הרבה מנופה בדרך עד שצורה מבשילה. בעיצוב צורת המיכלים אני מנסה לבטא את מה שמוכל במיכלים עצמם והוא נכון לתחושתי ועל כן אין לי צורך למסר פשטני שהופך לדעתי למיותר.
הכד המכיל מים או מזון – כול מה שמעניק חיים, עשוי להכיל גם אוויר, אווירה ותחושת מציאות.
אך כאשר המציאות הסובבת אפופה דם ומוות ,קיים בי הצורך למצוא איזונים, ובאמצעות הכד התמים אני מנסה לבטא את הכמיהה לשפיות, לנורמאליות ולתמצית חיים ,שהיא בבחינת אנטי- תזה למציאות הנוכחית.
מוניקה

תערוכות יחיד בגלריה ביפעת ובגלריית הפיס ברמת גן

"צלמי פנים" – "ישני-עפר" "צלמיות"

משכן לאמניות עין-חרוד, סתיו 2000
גליה בר-אור מנהלת המשכן לאומנות בעין חרוד ואוצרת התערוכה של מוניקה הדרי

צלמיות
מוניקה הדרי חושפת בתערוכה שלוש פנים קוטביות של יצירה, בעבודות מפרקי זמן נפרדים, בטכניקות מגוונות ומתוך ביטוי לתפיסות שונות של אמנות ומציאות. דו-שיח בין יסודות שונים ואף מנוגדים, מתנהל בהצבה המתוכננת בקפידה, שערכה מוניקה לנוכח אגף היודאיקה במוזיאון. השוני בין האגפים של התערוכה נפתח אל דו-שיח עם פריטי היודאיקה העתיקים וכך מקבלת התערוכה כולה משמעות חדשה, אישית ומקומית.

בראש ובראשונה יש לדבר בטכניקה, משום שביטויה האמנותי של מוניקה ברמותיו השונות מגולם קודם כול בהיבטים המקצועיים של העשייה בקרמיקה, אדמה (הרכבי החומר והגלזורה) ואש (שריפה בתנור חשמל או בשריפת עצים, בדרך כלל בטמפרטורה גבוהה, מעל 1250 מעלות). מוניקה הדרי העמיקה חקר בתכונות החומר ועבודתה כרוכה בהתנסות בלתי פוסקת בהרכבים חדשים של חומרים, בתנאי שריפה שונים ובשיטות עבודה מיוחדות. היא מקדישה מחשבה לפיתוח אופן עבודה שמאפשר לה להגיע לעיצוב החומר כך ,שיענה לביטוי המסוים שהיא מחפשת. שלוש הסדרות השונות המוצגות בתערוכה בעין-חרוד עובדו בדרכי עבודה שונות ולחומר בכול אחת מהן אופי ייחודי משלו: דק או עבה, מתקמר בעבודת האובניים או נפרש בעבודה במשטחים. עולמות אסוציאטיביים נוספים מתקשרים למערך הפיגורטיבי המופשט ולמשמעויותיו הארכיטיפיות והקונקרטיות.

בחדרון הקטן כמו במחבוא של אוצרות גנוזים ,מוצגות שתי סדרות של צלמיות: משפחת פסלונים מתומצתת מאוד, עשויה בטכניקה של משטחים שפותחה על ידי מוניקה במטרה להציג את התפרשותו של החומר כמעט ללא סימנים של טיפול ידני. משטחי החומר הדקים, העדינים, הוחזקו במהלך העבודה על תמיכות שאפשרו מגע מינימאלי עם פני החומר והחומר קיבל בסופו של דבר גמישות ותנועה משלו, כאילו לא עבר הטבעה של יד-האדם. מבחינה איקונוגראפית, כוללות העבודות מרכיבים תמציתיים של הוויה זכרית ונקבית, שמקרינים ריכוז רוחני וערנות גבוהה. לצידם מוצגים פסלים שנעשו בטכניקה של עבודת-אובניים.

קעריות עגולות שחוברו זו לזו, כמו הפכו לגופות שופעים של אלות פריון. אלה הם פסלים קטנים הטעונים בגופניות מתפרצת, תפוחה וצפופה. הצגת הגוף החשוף עשויה לבטא עמדת כוח או לחילופין, חוסר אונים. בחדרון הקטן מתמודדות שתי צורות התבוננות, שני אופנים של עבודה וביטוי: תפיסה קונטמפלאטיבית ברוח "הזן" בצלמיות הארכאיות, שמנקזת מערכות חיים שלמות לדפוסים סימוניים ותפישה אקספרסיבית אקטיבית, שנותנת ביטוי לזרימה חושנית ,פעילה ומפעילה.

בפרוזדור מאורך שקירותיו פונים אל תערוכת היודאיקה, הציבה מוניקה מדפים נטויים ועליהם משוקעות במצע של בזלת גרוסה ,עשרות מסיכות שנעשו בין השנים 1995-1999. "הפנים" שנעשו על תבנית של פני אדם ("מודל חי"), נעדרים תווי היכר של דיוקן ספציפי, עשויים בהרכבים שונים של חומר וזיגוג שפותחו על ידי מוניקה במיוחד עבור עבודה זאת. החומר, המעורב בבזלת קיבל גוון כהה ואילו גלזורות -מט יבשות, מעורבות במלחים ובתחמוצות שונות קיבלו בשריפה הגבוהה חיוורון קורן. מסיכות ספורות עברו שריפה בתנור "אנאגמה" המופעל בשריפת עצים. השריפה הגבוהה והממושכת (שבוע ימים) באווירה דלת חמצן (רדוקציה) עיכלה את התחמוצות שבחומר והעניקה ל"ישני העפר" חזות מתכתית, כמו היו שריד מתכת מתקופה עתיקה שארוזיה איכלה אותו בתהליך רב שנים. ואכן, קבוצת המסכות בעלת החזות השלווה מתבררת, במבט שני, כעוברת תהליכי כליה. התבוננות אינטימית שמתמקדת בפרטים מגלה עד כמה החומר האורגני אינו נצחי וכן ניכרים בעבודות סימני אלימות: המסכות שרוטות, פצועות וחבולות. השורה הארוכה של הפנים הנחות, כול אחת וייחודה הדק, מצטברת לאוסף בלתי נדלה של מחוות אלימות. חווית הפגיעות והאובדן איננה מוצגת כדרמה גדולה אלא כעובדת חיים.
ישני עפר
מוניקה הדרי פועלת החל מסוף שנות ה-70 בעבודה בחומר ומפתחת בצניעות עבודה ייחודית בסטודיו במובלעת אינטימית משלה, בשולי קיבוצה גבת. את האהבה לחומר ינקה ממורתה הראשונה חנה צונץ, שהורתה "בסמינר אורנים" עיצוב בחומר. בשנות ה-70 המשיכה את לימודיה "בבצלאל" והרחיבה את הידע המקצועי בטכנולוגיה, בעיצוב ובמתודיקה של חשיבה ופיתוח. "מחנה צונץ קיבלתי את ההשראה לעבוד בחומר בחרדת קודש ואהבה לחומר ולהוראה. במחלקה לעיצוב קראמי בבצלאל בראשות גדולה עוגן העמקתי בצד המקצועי והרחבתי אופקים". מוניקה הדרי שייכת לדור שני של אמנים בחומר הפועל בישראל, דור שהפנים מסורות אוניברסאליות ופיתח עבודה ייחודית-מקומית שהיא חלק ממערכת עצבית רגישה, אישית, חברתית ופוליטית. זוהי תערוכתה השנייה של מוניקה הדרי במשכן לאומנות, לאחר תערוכתה "חומר שרוף" ב-1986, שבה הציגה ידי אדם ונוסח מוקדם של מסכות.

"המסכות של מוניקה הדרי"

עבודה סמינריונית של יעלה יוטבת

בעבודה זו בחרתי לסקור את עבודתה של הקרמיקאית מוניקה הדרי בנושא: מסכות, לאורך שנים שונות של עבודתה. לעבודה קדמה שיחה עם מוניקה בה תיארה את הגורמים השונים אשר הביאו אותה ליצירת העבודות וכן את הטכניקה והחומרים בהם השתמשה.
המסכות בתקופת מלחמת של"ג נלחם בנה של מוניקה בקרבות. התקופה לוותה בתחושת מועקה ודאגה להן ולמצב כולו בארץ.

סידרת המסכות הראשונה (1982) מבטאת לדבריה תחושות אלה, תחושת פיצול, שבר מועקה. העבודות עשויות בטכניקה של שילוב סוגים של חומר וגוונים שונים של חומר עם מקדם התכווצות שונה, אש בשריפה יוצרים סדקים ושברים במכוון כביטוי לאותן תחושות.

מאוחר יותר, בתערוכה שהתקיימה בירושלים בשם "פיסול בחומר" (האוצרת רעייה רדליך ז"ל) מוצגת סידרת עבודות בשם: "חומר שרוף". העבודות כללו פנים וידיים עשויים מחומר מזוגג בגוון בהיר, אשר הונחו על לוחות שחורים גדולים (4/4 מ'). המסכות נשרפו בטכניקות שונות ותוך ניסיונות שונים בחומר ובזיגוג.

תערוכה נוספת שהתקיימה בירושלים, הציגה מסכות של חיות שונות בהשראת קיפולי נייר יפניים. התערוכה נעשתה ברוח של קלילות ועליזות מיועדת גם לילדים. הרעיון היה ליצור תחושת קיפול בחומר אך לא למטרת חיקוי מדויק של הנייר. מרבית המסכות הללו עשויות מחומר שפותח על ידי מוניקה וחברתה ציפי, הקרוי: "צמח" (עליו אפרט בהמשך). בתקופת מלחמת המפרץ נוצרה סידרה בהשפעת גורלם של הכורדים שנשחקו במאבקי הכוח של המעצמות הגדולות והאינטרסנטיות במלחמה הזאת. המסכות עשויות מקרעי חומר.

"ארוזיה" – סידרת מסכות שמתחילה להיווצר סמוך לרצח רבין. המסכות עשויות מפירורי חומר שחוברו יחד לפנים. (המסכות מוצגות כעת בביאנלה לקרמיקה בירושלים).

"ישני עפר" עוד עבודה שהחלה להיווצר סמוך לרצח רבין: מסכות שמקורן בתווי פנים של אדם אחד (אשר נעשו בעזרת תבנית גבס) כאשר לכול מסכה ניתן טיפול שונה: פציעה קטנה, מינורית, שונה ממסכה למסכה ולא בולטת באף אחת מהן במכוון. המסכות נעשו בחומרים שונים בזיגוגים [גלזורות]שונים ובשריפות שונות (חלקן נשרפו בתנור אנגמה) וחלקן צופו בגלזורות שונות פרי פתוחה של מוניקה, במיוחד לצורך תערוכה זו. המסכות הוצגו על מדפים ארוכים מלאים באדמת בזלת, כשהן מבצבצות מתוכה. חלק מן המסכות גם נעשו מחומר מעורבב עם בזלת.

החומרים
מוניקה משתמשת בעבודותיה בחומר המיוצר בישראל מתוך האמונה שחומר הוא דבר אישי וצריך להיות ליוצר קשר ערכי ואינטימי איתו. מוניקה פיתחה לאורך שנות עבודתה חומרים חדשים וגלזורות חדשות שיענו לצרכיה הייחודיים. א) צמ"ח (ציפי מוניקה חומר)
1. קשת גוונים רחבה (מצהוב-אוקר ועד חום).
2. מותאם לשריפה בטמפרטורות גבוהות במיוחד.
3. מעניק עמידות מכאנית גבוהה לעבודות לאחר השריפה.
4. מתאים לעבודה באובניים וגם לעבודת יד.
ב. חומר מעורבב עם בזלת כאשר בטמפרטורה גבוהה ניתכת הבזלת והופכת לנקודות מבריקות על פני החומר אשר נותנות לעבודות מרקם מיוחד מבריק מעט וברזלי. כאשר החומר+אבקת הבזלת מזוגג, ניתכת הבזלת לתוך החומר והזיגוג ויוצרת אפקטים שונים בזיגוגים שונים.

חוות דעת אישית
את מוניקה אני מכירה מתוך מקום מגורי בקיבוץ גבת. עבודותיה מלוות את נוף גבת המוכר לי מאז ומעולם. תבליטי החיות שלה מקשטים את אחד המקלטים בגבת שעל רקעו אני מצולמת כילדה בגיל 3 והיה ועדיין פינה אהובה על כול ילדי גבת. חנות הקרמיקה בה אהבתי לבקר כילדה ועבודות שונות שעשתה בקיבוץ לאורך השנים. את המסכות לא הכרתי מקרוב עד לעבודה זו ובחרתי להתמקד בהן מסיבה זו ומיתוך התעניינות וסקרנות בנושא. נפגשתי עם מוניקה בסטודיו שלה בקיבוץ והתבוננתי מקרוב בעבודות. בי, כצופה, עוררו המסכות תחושות רבות.
תחושת חמלה, הזדהות עם הכאב שהן משדרות, כאילו צועקות בלי קול. יש תחושה חזקה של אינטימיות בעבודות, של אמירה אמיתית מאוד, תחושת עצבות, מוות, סוף, תחושת קורבן שעבר טראומה קשה, פצועים, חבולים, פנים לא שלמים, לא סימטריים, עוצרים בתוכם הרבה כאב.

הטכניקות הייחודיות חופפות עם התחושות שהמסכות מעבירות: שילוב של שני גוונים במסכה מגביר את תחושת הפיצול, החריצים, הסדקים המכוונים, היד האישית שמאוד מורגשת. כול מסכה מקבלת טיפול אישי ושונה, מה שעושה את המכלול למאוד נכון בעיני; לא מצועצע, לא אומר משהו לשם התחנחנות או אסתטיקה אלא פורץ מהבטן. הטריגרים החיצוניים לעבודות הם בדרך כלל מצבים של מלחמה, משבר,מועקה, חוסר יציבות. האירוניה היא ש"מסכה" כמושג באה מהשורש כ.ס.ה. לכסות על, להסתיר משהו תחת משהו ודווקא בעבודות פורץ משהו מאד אמיתי מן המסכות. לא משהו שמנסה לכסות על משהו אלא רגש אמיתי. נעשה פה משחק מאוד מרתק ופרדוכסלי: המסכה חושפת אבל גם מסתירה. המסכה יכולה להיות מגן ומסתור שממנו אפשר "לפרוץ" מדי פעם ולחזור.. מוניקה חושפת הרבה אבל משאירה גם משהו לעצמה מאחרי המסכה. רומזת לצופה, לא בהגזמה, אומרת קצת ומעבירה הרבה. אני רואה בשימוש במסכה גם אמירה על אנשים בכלל:מסתתרים מאחרי שקר, לא חושפים רגשות, שומרים הרבה בבטן, צועקים בלי קול…

לסיכום, המפגש עם המסכות עורר בי תחושות רבות. ניתנה לי הזדמנות להכיר את מוניקה ואת אמירתה האומנותית המיוחדת. פגשתי עולם שלא הכרתי והתמודדתי עם אמיתות לא קלות על החיים בכלל שנאמרות לדעתי בכול העבודות.
אני מקווה שהקריאה תהיה מעניינת.

יעלה יוטבת

"צלמי פנים", יניב שפירא, סתו 2000

תערוכתה הנוכחית של מוניקה הדרי, "צלמי פנים בנויה משני חלקים. ארוגים בה יחד ביטוי אישי הניכר בחומר ובטביעת כף היד בד בבד עם פניה לעבר מקורות יניקה ארכאיים.

החלק האחד, "ישני עפר" הוא סדרה של מסכות מוות עשויות חמר, המוצגות על מדף שחור ארוך כשהן מבצבצות מבעד לחצץ אפור גרוס. במבט ראשון נראות המסכות בגילוייו של מוטיב אחד החוזר על עצמו אלא שהתבוננות מושהית יותר חושפת הבדלים המייחדים כל אחת מהן. כל מסכה היא תולדה של ניסוי בחומר ובשריפה המקנים לה את אופייה. מעבר לכך ניכרים על פני המסכות, השלווה לכאורה, עיוותים ושריטות. אם בתחילה עוד ניתן לייחס את אלו לשוני בתהליך הייצור או לפתרון טכני, הרי שככול שמתקדמים לאורך העבודות מצטברת ההפרעה החוזרת על עצמה לכדי תחושת אי-נחת בלתי ניתנת למילוט. דיוקני המסכות כמו שרויים בשינה לא טבעית, טרם זמנה, מצב שהוא מעין אי השלמה עם החידלון.
מוניקה החלה בעבודה על סדרה זו בעקבות רצח רבין. מסכות המוות, המזוהות בדרך כלל כחלק ממעגל החיים, מקבלות כאן פרוש אקטואלי המיוחס למציאות קיומית טעונה ועכשווית.

לצד "ישני עפר" מוצגות בחלל החדר הסמוך שתי קבוצות פיסוליות אותן מכנה מוניקה 'צלמיות' ו'פסילים'. הצלמיות מאופיינות בגוף מאורך ושטוח המבליט איקונוגרפיה זכרית וניקבית. אלו הן עבודות המשקפות את השאיפה הטבועה באדם לחזור אל מקורותיו הארכיים הקדומים, שניתן לייחס במידה שונה לאומנות מזרח-תיכונית עתיקה. או לחליפין לאומנות שבטית אפריקאית.
ק.ג.יונג ייחס דימויים ארכיטיפיים כגון אלו לתת-מודע הקולקטיבי, המעלה תצורות זהות בזמנים שונים ובתרבויות שונות.

כנגד הביטוי האמנותי-אוניברסלי שמקנות הצלמיות מעמידה מוניקה סדרת פסילים שטבוע בהם חותם של זהות אישית. למעשה אלו הם כלים קעורים בגדלים משתנים שיצרה מוניקה בעבודת אבניים ושחוברו האחד לשני לכדי דימויי גוף מעוגל ושופע המוצג במצבים משתנים – שכיבה, עמידה וריחוף.
הדיאלוג הנרקם בחדר בין הצלמיות המכונות לכל זמן ומקום לבין הפסילים נושאי האפיון האישי והמקומי משקף אופק דימויים עשיר. התצורות המאורכות והפשוטות של הצלמיות והמקצב הנוצר מאופן תלייתן לצד הפסילים המעוגלים מקנים לחדר אווירה נזירית-מדיטטיבית.

מבטה של מוניקה, כפי שהו משתקף מתערוכה זו, חורג מעבר לזמן ולמקום ובה בעת מגלה רגישות קשובה לרוח המקום ולמתתרחש בו. היכולת לשלב שני אופני מבט אלו מפרה כל אחד מחלקי התערוכה השונים ומאחד אותם לכדי אמירה אמנותית אחדותית.
יניב שפירא, 2000

הדף הירוק – אוקטובר 2000

צלמי פנים: ישני עפר; צלמיות
כתבה שפורסמה בדף הירוק, 26 אוקטובר 2000

התערוכה "צלמי פנים: ישני עפר; צלמיות", תערוכתה של מוניקה הדרי, חברת גבת, נוגעת בשאריות הזיכרון. היא מעמידה בפני הצופה בה ניסיון נוסף לחניטת המתים, לשמירת הזיכרון ההיסטורי או האישי. מוניקה הדרי מפסלת בחומר הקרמי במיומנות רבה ומחלצת מתוכו את הצלמיות והדיוקנאות המשוכפלים. בסמוך לאוסף היודאיקה של מוזיאון עין חרוד היא הניחה על תיבות/מדפים שורה של פרצופי קרמיקה עצומי עיניים, קבורים חלקית בחול, בדומה לפניהם של מתים חנוטים שנחשפו מקברם. הפנים, מצולקות ומושחתות בחלקן, שלוות בשנתן הנצחית ומצמררות בעוצמת הביטוי המאופק שקורן מהן.
החלק השני של המיצב מורכב מקבוצת צלמיות, זכריות ונקביות, אשר אופן עיצובן מזכיר את הצלמיות הקודמות, הפרה היסטוריות, הארכאיות הפיניקיות או הכנעניות. העמדת הצלמיות בסמוך לאוסף היודאיקה של מוזיאון עין חרוד ,מפעיל, משמעויות נוספות, מפתיעות. גם כאן, ,מלאך ההיסטוריה, מציץ מן העבר אך רומז על הכאן ועכשיו.

"שדות"

"שדות" תבליט משלושה חלקים, 1992, גובה 57 ס"מ רוחב 100 ס"מ
KERAMIK aus Israel

Museum fur Angwandte Kunst Gera
May-July 1992

Schlob Gustrow
July-August 1992

Marienkirche Frankfurt/Oder
August-September 1992

המסכות והידים במשכן לאומנות עין חרוד

המסכות והידים במשכן לאומנות עין חרוד
במשכן לאומנות בעין חרוד מוצגת תערוכת קרמיקה של מוניקה הדרי חברת קיבוץ גבת.
האמנית מעצבת מעין מסיכות בטכניקות מיוחדת במינה. בשיטת ה"עלה" עשויות עבודות הפיסול הללו המתארות זוגות של כפות ידים, ופרצופי אנוש מעוותים, לעיתים עד כדי העוויות.
הנה זוג ידיים מצטלבות; יד קפואה לאגרוף. אגרופים רפויים, אגרופים מאומצים, זוג גבות ידיים, זוג של כפות ידיים. הפסלים כולם בעלי גוון אפרפר, מעומעם. והם מחוברים אל לוח שנצבע שחור. אחת ממסכות הפנים פיה פעור בצעקה, בדומה לצבע האדום (הזועק)המשמש לה כרקע.
רחל אנגל

מעריב, 3 מאי, 1985