תערוכת "נגיעות – תגובות"

דברים של גדולה עוגן בפתיחת התערוכה ברמת–גן, 2005

בעקבות שם התערוכה "נגיעות ותגובות" ניפנה אל "הצלמיות": דמויות שנוצרו בשיח (קשר) עם החומר, נגיעות מיומנות אינטואיטיבית והקשבה בעיניים, ואז שוב נגיעה. והחומר במיטבו, נמתח ומתקפל ומשמר את אופיו האדמתי הראשוני, והוא רך ושרירי ונגוע מעט. ועוד נגיעה ועיין בוחנת, עוזרים לדמות להיוולד. ובסוף הדרך הצריפה מוסיפה לו שיזוף ואריכות ימים.
הדמויות מזכירות לנו את העשתרות ואלילים אחרים שנוצרו מאדמה "תחת כול עץ רענן, על כול גבעה" בימי אבותינו כשישבו בארץ הזאת תחת גפנים ותחת תאנתם.
הצלמיות גם מחברות לרוחם של היוצרים הישראלים "הכנענים" (כך הם קראו לעצמם) באמצע המאה שחלפה, כמו צ'רניחובסקי בשיריו ודנציגר בפסליו, ועוד רבים אחרים שרצו להתחבר ברוחם וביצירתם אל אבותינו אנשי האדמה והבוץ ולדלג על תרבות הגולה המנותקת מגוף ואדמה שהוחלפו בצווים אלוהיים -רבניים, ללא גוף ללא שרירים ללא צורה וללא שיזוף.
הצלמיות הממוסגרות כול אחת בתוך מגש תוחם הם מעודנים ודקי-דופן ונושמים. הם עשויים ממשטחים דקים במגע קל מינימאלי שלא מעייף את החומר ושומר על טריותו. הם שבירים וזקוקים להגנת המסגרת. הצריפה העשירה גם אותם בשיזוף עדין שלא מכביד על נשימתם.
יוצרים רבים וטובים, הטובים שבהם, ברישום, בציור, בפיסול ובכתיבה מתווים קו לדמות והולכים איתו (עם הקו) ואיתה עם הדמות ומקשיבים מגיבים לה ומאפשרים לדמות להיווצר.

"צלמי פנים" – "ישני עפר" "צלמיות"

תערוכה במשכן לאומנות עין חרוד, סתו 2000

יניב שפירא, 2000

תערוכתה הנוכחית של מוניקה הדרי, "צלמי פנים" בנוייה משני לחלקים. ארוגים בה יחד ביטוי אישי הניכר בחומר ובטביעת כף היד, בד בבד עם פניה לעבר מקורות יניקה ארכאיים.
החלק האחד, "ישני עפר" הוא סדרה של מסכות מוות עשויות חמר, המוצגות על מדף שחור ארוך כשהן מבצבצות מבעד לחצץ אפור גרוס. במבט ראשון נראות המסיכות כגילוייו של מוטיב אחד החוזר על עצמו אלא שהתבוננות מושהית יותר חושפת הבדלים המייחדים כל אחת מהן. כל מסכה היא תולדה של ניסוי בחומר ובשרפה המקנים לה את אופייה. מעבר לכך ניכרים על פני המסכות, השלווה לכאורה, עיוותים ושריטות. אם בתחילה עוד ניתן לייחס את אלו לשוני בתהליך הייצור או לפתרון טכני, הרי שככול שמתקדמים לאורך העבודות מצטברת ההפרעה החוזרת על עצמה לכדי תחושת אי-נחת בלתי ניתנת למילוט. דיוקני המסכות כמו שרויים בשינה לא טבעית, טרם זמנה, מצב שהוא מעין אי השלמה עם החידלון.
מוניקה החלה בעבודה על סדרה זו בעקבות רצח רבין. מסכות המוות, המזוהות בדרך כלל כחלק ממעגל החיים, מקבלות כאן פרוש אקטואלי המיוחס למציאות קיומית טעונה ועכשווית.
לצד "ישני עפר" מוצגות בחלל החדר הסמוך שתי קבוצות פיסוליות אותן מכנה מוניקה "צלמיות" ו"פסילים". הצלמיות מאופיינות בגוף מאורך ושטוח המבליט איקונוגרפיה זכרית ונקבית. אלו הן עבודות המשקפות את השאיפה הטבועה באדם לחזור אל מקורותיו הארכאיים הקדומים, שניתן לייחס במידה שונה לאמנות מזרח-תיכונית עתיקה או לחלופין לאמנות שיבטית אפריקאית. ק.ג.יונג ייחס דימויים ארכיטיפיים כגון אלו לתת-מודע הקולקטיבי, המעלה תצורות זהות בזמנים שונים ובתרבויות שונות.

כנגד הביטוי האמנותי-אוניברסלי שמקנות הצלמיות מעמידה מוניקה סדרות פסילים שטבוע בהם חותם זהות אישית. למעשה אלו הן כלים קעורים בגדלים משתנים שיצרה מוניקה בעבודת אבניים ושחוברו האחד לשני לכדי דימויי גוף מעוגל ושופע המוצג במצבים משתנים – שכיבה, עמידה וריחוף.
הדיאלוג הנרקם בחדר בין הצלמיות הנכונות לכל זמן ומקום לבין הפסילים נושאי האפיון האישי והמקומי משקף אופק דימויים עשיר. התצורות המאורכות והפשוטות של הצלמיות והמקצב הנוצר מאופן תלייתן לצד הפסילים המעוגלים מקנים לחדר אווירה נזירית-מדיטטיבית.

מבטה של מוניקה, כפי שהו משתקף מתערוכה זו, חורג מעבר לזמן ולמקום ובה עת מגלה רגישות קשובה לרוח המקום המתרחש בו. היכולת לשלב שני אופני מבט אלו מפרה כל אחד מחלקי התערוכה השונים ומאחד אותם לכדי אמירה אמנותית אחדותית.

יניב שפירא, 2000

וידאו

וידאו צילם שלמה עמר