חומר שרוף

תגובות על מצבים אנושיים
המידות והפורמט הזה מתאימים לי כשדוחק בי איזה צורך רגשי לביטוי; המעבר מיצירת כלים על גבי האובניים לעבודת-יד בלבד, מאפשרת ביתר קלות, (גם מן הבחינה הארגונית), לעבור מנושא למשנהו. זה וגם זה נשארים במידות ובגבולות של כפות הידיים שלי. זהו ההסבר שלי לעצמי מדוע אני שבה שוב ושוב אל הפורמט של פנים-מסכה, אף כי דרך העיבוד וסיבת העשייה משתנים ומתחדשים מדי סדרה ותקופה. לאחרונה חרף כול המועקות המקומיות רדף אותי הטבח בעם הכורדי אשר הועבר בעוצמה תקשורתית באמצעות הטלוויזיה. אחרי מלחמת המפרץ המתחים נפרקו, כאשר האירועים עמדו לכאורה לשוב למסלול של סדר יחסי; ואז טפחו ביתר שאת אי – הצדק והציניות כלפי העם הכורדי. האדם באשר הוא חלש ממשיך להיות קורבן בידי החזק ממנו. בעוד כול הכוחות האדירים של המעצמות "המנצחות" עדיין עומדים בתיאטרליות על אותה במה עצמה, שזה עתה התיימרו להסדיר בה צדק עולמי חדש ,נשמט לו איזה עם קטן שאין לו נפט ולכן אין בו עניין והוא פשוט מושמד ונכחד משנאה, מרעב ומקור בעוד "המנצחים הצודקים" עומדים מנגד ואין פוצה פה או מושיט יד לעזרה ,כשהם שותפים בצדק הצבוע הזה. אחרי כול מה שכבר קרה בעידננו ,בעצם שום דבר אמיתי לא קרה .ונשאר הכורדי המסכן, החבול, הרעב, הכואב, הבוהה אל מותו.
מוניקה
נכתב ב- 16.9.1991

ה"ארוזיה" הוצגה בבינאלה הראשונה לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב
גדולה עוגן: על ה"ארוזיה"
גם פה רואים נגיעות מיומנות מאוד, הסיפור של העבודות האלה הוא שאנחנו עשויים רבדים רבדים, פירורים פירורים מלוכדים ולפעמים מעט מתפרקים. זאת לא עבודה פסימית. ביצירות העשויות שכבות יש עומק שכבתי ועושר צורני.

לכתבה בגרוזלם פוסט על התערוכה חומר שרוף

עבודה סמינריונית של יעלה יוטבת על המסכות של מוניקה הדרי